אין מנוס מן ההכרה שיש במדינה שלנו התנגשות חריפה בין שתי תרבויות. ההתנגשות הזאת קיימת בכל זמן ובכל העולם, אבל בשלב הנתון הזה במדינה הזאת היא מגיעה לכדי רתיחה. תרבות אחת היא פתוחה יותר, חופשית יותר, מעודנת יותר, שקטה יותר, מתחשבת יותר, רחבה יותר ומסוגלת להכיל בתוכה מגוון גדול יותר של דעות ואמונות. התרבות השנייה סגורה יותר, מגבילה יותר, דכאנית יותר, בוטה ורעשנית יותר, מאפשרת פחות ובעיקר אלימה ובריונית. הבריונות מתבטאת בעיקר בלגיטימציה שהתרבות הזאת נותנת לתופעות אלימות. למשל דוגמה קטנה: אני אשתולל בכביש ומי אתם שתטיפו לי איך לנהוג ולהתנהג. אני אשתולל ואסכן אתכם ואתם הבעיה. אנחנו מתרצים את סממני התרבות הזאת בחברותיות האופיינית לכאורה לישראלים ובתירוצים רבים נוספים. בשתי התרבויות קיימת תופעה של התנשאות על פני התרבות השנייה, שלעתים מחריפה את הקונפליקט או משמשת תירוץ להחרפתו. אולם טעות היא לחשוב ששתי התרבויות האלה הן בהכרח שתי קבוצות נפרדות לחלוטין של אנשים. מצד אחד זאת תהיה נאיביות לחשוב שאין כאן כלל חלוקה של אנשים. החלוקה אומנם קיימת, אבל היא לחלוטין לא חזות הכול, והקו איננו חד וברור. ברובנו ואולי אפילו בכולנו יש מזיגה של שתי התרבויות, בשיעורים שונים ומורכבים. רבים מאיתנו נותנים לגיטימציה לאלימות ובמקרים רבים בלי לשים לב לכך. כמעט כולנו למשל מקבלים את האלימות בתוכניות הטלוויזיה כלגיטימית, או את האלימות במשחקי המחשב, או את השקרים בפרסומות. אנחנו מתרצים את זה בתירוצים שונים, כמו למשל התירוץ השגור “ככה זה”, אבל בשורה התחתונה משתפים עם זה פעולה ופשוט נותנים לגיטימציה לאלימות ושקרים. ואלה הן רק דוגמאות. ישנם תחומים רבים מאוד שבהם התופעה קורית, לחלקם הגדול אנחנו כלל לא מודעים.
רובנו סבורים שאנחנו משתייכים לתרבות הראשונה, המקבלת, וגאים בכך; מיעוטנו סבורים שאנחנו משתייכים לתרבות השנייה, הבריונית, וגם כן גאים בכך. הגאווה בכלל תופסת הרבה מקום. אבל מיעוט שבמיעוט, אם בכלל, מסתכל על עצמו ובודק היכן הוא מייצג את התרבות האלימה ומנסה לתקן את עצמו. במציאות שלנו אני לא חושב שזה מספיק רק לתקן את עצמך. יש בהחלט מקום וצורך להעביר ביקורת ולהיאבק גם מול אחרים למען תרבות טובה ונעימה יותר, אבל עדיין יש המון מקום לבדוק את עצמנו במה אנחנו תורמים לתרבות האלימה, ואת זה אנחנו כמעט לא עושים או לא עושים כלל.
