חלק משמעותי מהקיטוב החברתי מתבטא בשיח. ככל שהשיח מוגבל כך גדלים הקיטוב והפערים. כאשר אין יכולת לדון נבנה קיר בין אנשים, וזה יכול להיות בכל נושא שהוא. כאשר אין דיון, מתקבעות הדעות והופכות לצלקות מגלידות ששום הסכמה לא יכולה כבר לצמוח מהן. כאשר צד אחד מתבצר והודף, גם הצד השני יתבצר. ומי התחיל? מה זה משנה? השאלה האמיתית היא מי יפסיק; מי יפתח את ליבו; מי מי יתעלה על עצמו? וזה יהיה כמעט בלתי אפשרי באווירה של סתימת פיות.
השיח, מלבד היותו אלים, במסגרת מה שמאפשרת המדיה הנתונה, הוא כמעט בכל מקום שיח של סתימת פיות. לפעמים זה נאמר בצורה הכי פשוטה וברורה: “סתמו כבר!” לפעמים זה נאמר בצורה ברורה אבל עקיפה: “מי שחושב כך וכך הוא מטומטם”. אבל סתימת הפיות הנפוצה ביותר, שהיא כמעט נחלת הכלל, היא תיוג הזולת והתייחסות אישית במקום התייחסות עניינית. כאשר מישהו אומר: “אתם… אצלכם…” זוהי סתימת פיות, וכאן היא מלווה בחיזוק והעצמת הקיטוב. יותר מכך, כאשר מישהו אומר: “אתה…” זוהי סתימת פיות. כאשר ההתייחסות היא לדובר עצמו במקום לעצם העניין זוהי סתימת פיות. הבעיה איתה שהיא כבר לא מורגשת. אדם יכול לספוג אמירות כאלה בלי שהוא עצמו יבחין בכך שסתמו את פיו, והוא יתחיל להצטדק ולעבור בעצמו לעסוק בחייו הפרטיים כדי לגונן על עצמו. כאן השיח כבר נכשל. אתן דוגמה מנושא שקרוב לליבי: כאשר בדיון על טבעונות מישהו שואל את הזולת אם הוא טבעוני, זוהי סתימת פיות. לכל אדם מותר שתהא דעה בנושא טבעונות, גם אם אינו טבעוני. כפי שלגברים מותר שתהא דעה בענייני נשים ולהפך; כפי שלעשירים ולעניים מותר להביע דעה בענייני כלכלה; כפי שלכל אחד מותר שתהא דעה בענייני דת גם אם אינו דתי או בענייני מדע גם אם אינו מדען; כפי שלעולם לא רלבנטי מוצאו של אדם או לאומיות או אמונתו או אי אמונתו ותמיד מותר לו להביע את דעתו בכל נושא, כולל נושאים רגישים כמו שכול או חטופים. אין רלבנטיות לזהותו של האדם המביע את דעתו, אלא אך ורק לדעה עצמה, ואם היא שגויה הרי שהיא שגויה *בגלל שהיא שגויה* ולא בגלל שהאדם פסול מלהביע אותה. “פריבילג” למשל היא מילה שסותמת פיות, וכמוה “הסגברה” או “מתנשא” – לגיטימי לומר שיש מרכיב של התנשאות בדעה, ורצוי להסביר למה, אבל לא שהאדם עצמו הוא “מתנשא”. ההבדל הזה נראה קטן אבל הוא תהומי. וכמובן כל המילים ממשפחת “שטויות”, “זיבולי שכל”, “קשקוש”… בטוח שכולנו מכירים עוד אלפי דוגמאות כאלה.