האינטרס של חברות הטלוויזיה הוא אחד וברור מאוד – צפייה מרובה, כלומר רייטינג. לשם כך הטלוויזיה עשירה מאוד בתכנים שנחשבים למושכי צפייה, וזה אומר תכנים ממכרים. לצורך כך נעשה שימוש בדרמה מלאכותית ומופרזת, באלימות, ברומנטיקה מעושה, תככים ויריבויות. כשאנחנו צופים בסדרות, תוכניות ריאליטי, תוכניות אקטואליה, חדשות ופרסומות, אנחנו לומדים ומפנימים כמה וכמה דברים:
אנחנו לומדים ומפנימים שכל אחד דואג קודם כל לעצמו, ולשם כך הכול מותר. ואם בכל זאת אני דואג לאחר, זה רק כדי לקדם את האינטרס שלי. אחר כך אנחנו מסתכלים על אנשי השררה ורואים שהם דואגים רק לעצמם, וזה נראה לנו לגיטימי, זה המשחק. למרות שהם קיבלו מנדט לדאוג לציבור ולא לעצמם. הציבור, בעזרת הטלוויזיה, מקבל את הלגיטימיות של ההונאה הזאת, כי הוא הפנים את המסר, שנכנס לו באמצעות המציאות הטלוויזיונית.
אנחנו נחשפים לתקשורת שהיא כולה שקרים ומניפולציות לשם השגת אינטרסים. ואז קורים שני דברים. האחד הוא שאנחנו לומדים ומפנימים ששקרים ומניפולציות הם חלק מהשיטה; אנחנו מוכנים לקבל אותם כחלק מהמציאות שסביבנו ואז גם לא מתקוממים כאשר אנשי השררה עושים בהם שימוש יומיומי נרחב. והשני הוא שאנחנו מאבדים את היכולת לזהות שקר ומניפולציה, כי כל השיח כולו הוא כזה. השיח הזה הוא סרגל ההתייחסות שלנו, ואנחנו מדמים שבתוכו יש שילוב של אמת ושקר, כאשר בפועל הכול שקר. הגבול בין אמת לשקר מיטשטש לנו. כחלק מזה אנחנו מאבדים את היכולת להבחין בשפת גוף שמסמנת שקר, וזה מאותה סיבה – פשוט כי הכול שקרים.
אנחנו מפנימים באופן ישיר מסרים שעוברים שוב ושוב בטלוויזיה כמו אלימות. אנחנו לומדים שהיא כורח מציאות במקרים רבים, למרות שבמציאות האמיתית אלימות נדרשת רק לעיתים נדירות, אבל בהשפעת הטלוויזיה היא כבר נפוצה הרבה יותר; אנחנו לומדים ומפנימים התנהגות שבלונית ביחסים זוגיים וחברתיים, וכן לומדים ומפנימים כל מסר שהשלטון רוצה להעביר לנו, כמו ערכים מסוימים שנוחים לו, חשיבותם של טקסים וכן הלאה.
אנחנו לומדים ומפנימים שתחרות היא חזות הכול. באופן כללי התרבות שלנו מעודדת תחרות, וזה בא לידי ביטוי מובהק בטלוויזיה. למעשה בטלוויזיה הכול תחרות. כמובן שלא מדובר רק בטלוויזיה. קחו למשל את מצעד הפזמונים ברדיו. הרי שירים נכתבים כדי ליהנות מהם. למה לערוך ביניהם תחרות? אבל הטלוויזיה היא הסמן הימני של התופעה הזאת. לבני האדם, כלחיות אחרות, יש צורך הישרדותי בתחרות, אבל יש להם גם צורך הישרדותי באחווה ואהבה אמיתית, אבל התרבות שלנו, והטלוויזיה בראש החץ שלה, מחזקות אך ורק את ממד התחרות ומזניחות ולעיתים אף מלעיגות את הצורך באחווה ואהבה. זה מחזיר אותנו לסעיף הראשון שבו כל אחד דואג לעצמו, וזה די אותו דבר. אנחנו לומדים ומפנימים שיש רק שני מצבים – ניצחון והפסד; שאם נדאג לאחרים זה יהיה תמיד על חשבוננו. והתפיסה הזאת היא מדבקת, כי כאשר מישהו אחד חושב כך ונוהג בצורה תחרותית, אולטרה-הישגית או רודפת בצע, הוא ישפיע גם על אחרים סביבו לאמץ תפיסה זהה ולנהוג כמוהו.
כאמור, הטלוויזיה היא הסמן הימני של התופעה הזאת, בגלל כוחה הרב, בגלל השילוב של חוש השמיעה והראייה ובגלל הסבילות שלנו וחוסר האפשרות שלנו להגיב על מה שאנחנו רואים ושומעים. ובהמשך לכך דבר נוסף שאנחנו לומדים, וזה להיות סבילים. אנחנו לומדים ומפנימים שדעתנו אינה רלבנטית. כל מה שאנחנו עושים זה רק לשמוע ולהסתכל באופן פאסיבי בלבד. ככל שנעשה את זה יותר, כך נתרגל להיות פאסיביים ונאבד את הצורך להגיב ולהביע דעה משלנו. אנחנו לומדים ומפנימים שהדעות הרלבנטיות הן אלה שמפומפות בטלוויזיה ובשאר אמצעי התקשורת, ולכן נוטים לקבל את הלגיטימיות של דעותיהם (אם אפשר לקרוא לזה כך) של אנשי השררה כלגיטימיות יותר וראויות יותר ונכונות יותר.
דבר נוסף שקורה לנו מול הטלוויזיה הוא השטחת השיח. הטלוויזיה לעולם לא מעמיקה בשום דבר, גם בגלל המדיום עצמו, וגם כדי להגיע למכנה משותף רחב ככל היותר. כלומר יש לה אינטרס לעודד שיח רדוד, שמדמה מציאות רדוד. העומק היחידי שקיים בטלוויזיה הוא עומק מניפולטיבי, כלומר כן קיים תחכום רב מאוד במניפולציות שנהגות על ידי גיבורי הסדרות, תוכניות הריאליטי ומשתתפי הפאנלים האקטואליים. הדבר משפיע על השיח הרדוד בחברה, כאשר כל אחד נצמד לעמדה מסוימת מבלי לרצות להבין את מורכבות המצבים שאנחנו מצויים בהם. גם זה משרת כמובן את אנשי השררה. ובמקביל – שוב תרומה לשיח מניפולטיבי דל יושרה.
בטח תשאלו מה עם כדורגל. אז כדורגל הוא במקור לא אירוע טלוויזיוני אלא העברת אירוע מבחוץ על הפורמט הטלוויזיוני, בדומה להופעה חיה של זמר. אלא שכבר מזמן כדורגל, כדורסל וסוגי ספורט נוספים בעיקר בחו”ל, הפכו להיות אירוע טלוויזיוני של ממש, עם שילוב של פרסומות ופרשנויות, שמכוונות אותנו תמיד לאותם מקומות שהוזכרו לעיל. גם הספורט בפני עצמו הוא דבר תחרותי, וגם הוא בפני עצמו מוסיף ומכוון אותנו לתודעת התחרותיות. בכדורגל אנחנו גם לומדים ומפנימים שלפעמים זה טוב להיות אלים או לא הוגן, ולעיתים קרובות זה עוזר לנו לקדם את האינטרסים שלנו, ואם יש על סנקציות הן אף פעם לא כאלה שימנעו מאיתנו לרצות לחזור על אתוה התנהגות אלימה או לא הוגנת כדי להשיג את האינטרס של עצמנו.
ומה עם תוכניות תיעודיות? תלוי אילו. אבל לרוב לדעתי הן עדיין אפשרות לא רעה, אבל בדרך כלל במסגרת טלוויזיונית קשה ממש להעמיק, לכן אם ראינו משהו תיעודי בטלוויזיה כדאי להמשיך ולחקור אודותיו גם במקורות אחרים.
לאור כל האמור לעיל אני סבור שכל מי שצופה בטלוויזיה תורם את חלקו במידה רבה ליכולת של אנשי השררה לנצל את מצבם לטובת עצמם, לנצל את הציבור ולפגוע בו, והמגמה הזאת הולכת ומתחזקת כל הזמן.
אז מה הפתרון? איך נשיג אסקפיזם? איך נלמד על מה שקורה? איך נעביר את הזמן בנעימים? אלה אלות חשובות וכבדות משקל, כי התרבות המודרנית אכן כמעט לא מאפשרת לנו הרבה ברירות, ומאוד קשה להימנע מצפייה בטלוויזיה בעולם שלנו, במקומות שהיא קיימת וזמינה. והתשובה העיקרית שלי היא כמו תמיד – קודם כל הבנה של מה שקורה, של התהליכים האלה ושל ההשפעה שלהם על החברה שלנו. כלומר מודעות. גם אם נמשיך לצפות בטלוויזיה, אבל נהיה במודעות לאיך שהיא משפיעה עלינו, היא פחות תשפיע. מודעות היא תמיד צעד בכיוון הנכון, ולרוב היא דורשת אומץ, כי היא מכריחה אותנו להבין שאנחנו לוקחים חלק בתהליכים מזיקים. אם נלמד לסלוח לעצמנו, נוכל להיפתח יותר לתפיסות האלה, להסכים עימן ולהפנים אותן, גם אם הן לא מתיישבות עם ההתנהגות שלנו, וכך בסופו ל דבר אולי גם להצליח להיגמל מההרגלים המזיקים שלנו.
מעבר למודעות יש למעשה הרבה מאוד דברים לעשות, אבל הם נראים פחות זמינים בתרבות שלנו. כאשר אנחנו כל כך מורגלים בסבילות הטלוויזיונית, נתקשה לקחת יוזמה ולמצוא דרכים פחות סבילות ויותר פעילות להעסיק את עצמנו ולהתמיד בכך. ובכל זאת כמה רעיונות: לפגוש חברים, לדבר עם חברים, להקים קבוצות שיח פיזיות או וירטואליות; לפתח תחביבים כמו כתיבה, ציור, קריאה, פיסול, עבודת יד, בקבוצה או לבד; להתעניין ולהעמיק עניין בתחומים שונים, כמו היסטוריה, גיאוגרפיה, ארכיאולוגיה, פיזיקה, פילוסופיה, בלשנות, שפות, ביולוגיה, אנטומיה, רפואה, בוטניקה, מדע המדינה ופוליטיקה, מדעי המחשב, אומנות ועוד; לקחת קורסים בתחומים אלו או אחרים. אפשר גם סתם ללכת לספרייה ולחפש בה משהו מעניין. כל אחד עשוי למצוא בה משהו שיעניין אותו. זה אכן קצת מאתגר בתקופתנו, אבל בהחלט לא בלתי אפשרי.
